גדלתי על סיפור אגדה:
שלאחר שגילו לוולט דיסני סרטן, הוא ביקש שיקפיאו אותו בתא מיוחד כדי שיוכל לחזור — ביום שבו יפצחו את הדרך לריפוי. אגב, אתמול גיליתי שאין שום תיעוד שמגבה את הסיפור הזה. אבל בזמן כתיבת שורות אלו עודני מאמינה.
.
מעניינת המחשבה על להקפיא את הזמן. הרי כל החיים קורים כאן ועכשיו — אך מחשבותיי נודדות כמעט תמיד לעבר ולעתיד, למה שקרה, למה שהיה, ולמה שעדיין איננו.
אולי זה קשור לכך שעבור המחשבות, ההווה הוא רק נקודה מזערית בין שני אינסופים, ואולי זה קשור לכך שכל עוד אנו מאמינות ומאמינים למחשבות שאומרות שיש משהו אחר — חשוב יותר, דחוף יותר, חסר איננו פנויות לחוות את החיים שמתרחשים ממש עכשיו.
.
יש משפט שמסתובב אצלי בראש לא מעט זמן: “חיים מאושרים הם מחרוזת של רגעים מאושרים, אך רוב האנשים לא מאפשרים רגע מאושר כי הם עסוקים בלהשיג חיים מאושרים.”
אז אולי בעצם, כל מה שאנו מחפשות — שקט, אהבה, אושר — קיים כבר כאן.
אך כל עוד קיימת התנגדות למה שיש, ורצון שהחיים יהיו אחרת, איננו יכולות לחוות אותם. כי במקום לחוות שקט — אנחנו מרגישות את המאבק, ובמקום לחוש אהבה — אנחנו חשות את המרחק, ובמקום שמחה — עולה חוסר שביעות רצון, שממסך את האור שכבר נמצא בתוכנו.
.
מעניינת המחשבה כי נדמה שהיינו חופשים אם רק היינו מסוגלים לשחרר את מחשבות.
עוד טרם נולדה השפה של מיינדפולנס, מסופר על חסיד בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, ששאל פעם את תלמידיו: “היכן נמצא אלוהים?” ענה אחד: “בכל מקום.” ענה אחר: “בעולמות העליונים.” והרבי השיב: “אלוהים נמצא במקום שנותנים לו להיכנס.”
הסיפור הזה אינו רק על אמונה — אלא על נוכחות. על פינוי מרחב פנימי, על האפשרות להניח לרעש, ולהיות במקום שבו החיים פוגשים אותנו ישירות.
במונחים של מיינדפולנס יהודי — זהו רגע שבו אנו נותנות לָשכינה לשכון בתוכנו. זה קורה כאשר אנחנו פנויות לרגע הזה, ומאפשרים הרחבה של תשומת הלב אל הרובד התחושתי, החושי הרגשי, זה שמתרחש ממש עכשיו בגוף — זה המקום שבו אנחנו נותנות למציאות להיכנס.
מניחות לאלוהות שבתוכנו, לנשימה, לפעימה, לנוע.
.
טבילה במי קרח — היא כל דבר פרט ללהקפיא את הזמן.
היא מרחיבה אותו. מייצרת זום חד על הרגע הזה.
כמו לשים את ההווה תחת מיקרוסקופ ולראות כמה חיים יש בו.
כמה תנועה יש בתוכנו כשהכול עוצר.
כמה תנועה יש בתוכנו כשאנחנו מסכימות לעצור.
כמה תנועה — כאשר פשוט מרפות אל תוך המציאות,
אל תוך החוויה הישירה של עצמנו.
בנוכחות. במודעות. לחיים עצמם, ולחוות את הרגע הזה במלואו.
מאת טל פרנס
